רש"י על יבמות פ״ח ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

רש"י על יבמות פ״ח ע״א:י״ג » « רש"י על יבמות פ״ח ע״ב:ד׳

1 יבמות פתח ↗

הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת ״בָּרִי לִי״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קָאָמַר אֶלָּא כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת, אֲבָל נִיסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים — לָא אָמַר.

2 חכמת שלמה על יבמות פתח ↗

רש"י ד"ה שבאו כו' צ"ל כשבאו:

1 ברי לי - כגון ע"י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו:

2 שבאו עדים - ואמרי לא מת ואוקימנא לההיא בכתובות דף כב: באשה שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי:

1 באר יצחק פתח ↗

וביבמות פ"ח ע"ב ברש"י ד"ה ברי לי כו' כתב כגון ע"י סימנין כו' ע"ש, ומשמע דקאי על ס"א, דאלו סי' גרוע הו"ל לרש"י לפרש, כדחזינן ביבמות וב"מ דלא רצו בש"ס שם לפרש דהא דאע"פ שיש סי' בגופו קאי על סי' גרוע עד לסוף דאמרו כן, אלמא דס"ל לרש"י דאף ע"י ס"א לא תצא, והא דלא כתב רש"י דמיירי באומרת ברי לי בבירור, י"ל דא"כ קשה איך קאמר רב התם ביבמות אבל ניסת ע"י ב' עדים לא תצא דמשמע דעיקר סמיכתה הי' רק על העדים, דאלו באמירת ברי לי היתה יכולה להנשא אף שלא ע"י עדים, לכן פי' רש"י דברי לי ע"י סימני', ועכ"ז לכתחלה לא היתה יכולה להנשא ע"י סי', משום דאף דבחולין דף ע"ט בסוגיא דפרידות כתב רש"י דש"מ סי' דאורייתא כנ"ל, עכ"ז י"ל דהחמירו חז"ל לכתחלה כמש"כ האחרונים בשיטת הרמב"ם, ועכ"ז בניסת לא תצא, א"כ מוכח מרש"י הנ"ל דס"ל ג"כ כהרמ"ה דאם ניסת ע"י ס"א לא תצא, וגם בתרי ותרי ג"כ י"ל דלא תצא, דהא מה"ת מועיל ס"א, וכמו בתרי ותרי דמה"ת אוקי אחזקה, רק מדרבנן אסורה ע"כ לא תצא, וככל פסולי דרבנן דקיי"ל דלא תצא, וכדאי' בתוס' כתובות דף כ"ג ד"ה מ"ש רישא כו' לחד תי' וכמש"כ המגיני שלמה שם ע"ש, א"כ י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כתי' זה, וע' בתשובת הגאון ר"ע איגר זצ"ל סי' קל"ז בתרי ותרי במקום רוב ואכמ"ל, וה"ה בתרי ותרי וס"א, וגם מוכח דרש"י מיירי שם בס"א, דאי מיירי בסי' גרוע, א"כ אמאי לא תצא, דהא אינו מועיל מה"ת כלל והוי אומדנא קלה, א"כ אמאי לא תתחייב בא"ת, אכן בס"א שפיר כתב רש"י דלא מחייבא אשם תלוי וגם לא תצא כנ"ל, וכן אין לומר דמיירי התם ע"י ס"מ, דא"כ איך קאמר ניסת ע"י ב' עדים דהא בס"מ תנשא לכתחלה.

2 פני יהושע על כתובות פתח ↗

בגמרא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא ע"כ בגמרא. ולא פירשו רבותינו רש"י ותוס' טעמא דרבי מנחם בר יוסי בהא ומאי שנא דכיון דבניסת ואח"כ באו עדים מודה ר' מנחם דלא תצא וכדמסקינן דהיינו בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוס' דהיינו כמו שפירש ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת אשת איש. א"כ בבאו עדים ואח"כ ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אמאי תצא דהא הכא כ"ש דדייקא טפי ומנסבא כיון שכבר באו עדים שבעלה חי או שלא גירשה. ונהי דבפרק חזקת הבתים דף ל"א מייתי הש"ס להאי ברייתא וקבעי למימר דטעמא דר' מנחם דלא תצא בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום זילותא דבי דינא. מ"מ לא קיימא הכי לפי המסקנא שם דמסקינן דלכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואפילו את"ל דהא דמסקינן התם לכ"ע לא חיישינן אאידך פלוגתא דמייתי התם קאי אבל לעולם טעמא דרבי מנחם בר"י משום זילותא דבי דינא. אע"פ שאין שום סברא לומר כן. דהא לא אשכחן מאן דפליג אדרבי מנחם בר"י בהא אלא דרבנן מקילין יותר דאפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת לא תצא והיינו דמקשינן התם מעיקרא מדרבי מנחם בר"י. אלא דבר מן דין א"א לומר כן דהא ביבמות דף פ"ח מייתי הש"ס ברייתא וקדשתו בע"כ מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומקשה הש"ס אברייתא דהכא דע"כ האי דאם לא רצה דפנו איירי בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי דאל"כ צריכה למימר דדפנו ומשני הש"ס דההיא וקדשתו איירי בבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם בר"י היא. שמעינן מהא דלר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת אסורה מדאורייתא לגמרי אפילו בברי לי ולאחד מעידיה דהא מקרא יליף לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה לרבנן דאטו משום זילותא דבי דינא נתיר איסור דאורייתא. ועפ"י הדברים האלה הקשיתי קושיא עצומה על מה שמצאתי בתשובת החכם מוהר"צ אשכנזי ז"ל סי' ב' וסי' ג' שכתב שם בסימן ב' שהם דברי החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל דטעמא דר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור אלא שכתב דרבנן נמי מודו לר' מנחם דבעלמא קנסינן לה בכה"ג היכא דניסת באיסור ע"ש באריכות. וע"ז השיג עליו החכם מהרר"צ אשכנזי דלרבנן ודאי לא קנסינן לה היכא שניסת באיסור אבל לר' מנחם ודאי הטעם הוא משום קנסא ולפ"ז תקשי להו הסוגיא דיבמות דף פ"ח דמשמע דלר' מנחם אסורה מדאורייתא ותיקשי להו נמי סוגיא ר"פ חזקת דמעיקרא מאי ס"ד דטעמא דר' מנחם משום זילותא דבי דינא הוא ומהיכי תיתי כיון דבבאו עדים ואח"כ ניסת לא קאמר ר' מנחם דתצא אלא משום שניסת באיסור א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דמה שמתיר ר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום דלא שייך למיקנסה הואיל וניסת בהיתר. לכך נראה לענ"ד דר' מנחם בעיקר דינא דאורייתא פליג אדרבנן דמאי דסברי רבנן דלא תצא. משום דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א כמ"ש התוספות. ולר' מנחם לית ליה האי סברא כלל ומש"ה תצא אפילו בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דאכתי בחזקת א"א קאי. אלא דאפ"ה מודה לרבנן בניסת ואח"כ באו עדים שלא תצא היכא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דכיון שכבר ניסת בחזקת היתר כבר יצאה מחזקת א"א כמו שנראה להדיא מל' רש"י ביבמות דף פ"ח בההיא דפסולי עדות ע"ש וכ"כ החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל מעיקרא בתחלת דבריו אלא שכתב דקאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו והא ליתא דא"כ אפילו שלא לא' מעידיה. ובאמת משמע להדיא מדברי מוהר"ר אברהם ברודא דלר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי שזה עיקר דברי החכם הנ"ל שם. ולענ"ד לא נהירא דר' מנחם לא פליג אלא לחומרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן בסברות הפוכות. אלא דלענ"ד נראה דנהי דהיכא דניסת בהיתר חזקת הנשואין מרעא לחזקת א"א אכתי הו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ומש"ה שריא אפילו לר' מנחם בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אלא דאכתי הוי לן למיסרה דהא תרי ותרי מיהת מדרבנן אסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתר ומשום הכי בעי הש"ס למימר בפרק חזקת הבתים דאפ"ה מודה ר' מנחם משום זילותא דבי דינא. אלא דלמסקנא דהכא בשמעתין דמשמע להדיא דהיכא דלא מיתסרא אלא מדרבנן וניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אין כח ביד חכמים לאוסרה עליו בדיעבד כמו שיבואר אליבא דרבנן אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת. א"כ ממילא דהיינו טעמא דר' מנחם מיהא בניסת ואח"כ באו עדים כנ"ל נכון. ועי"ל דלחכמים לא מיתסרא אפילו מדרבנן. משום דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועדיף מפלגא ופלגא משא"כ לרבי מנחם דלית ליה כלל הא דדייקא אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת דשייך טפי דייקא אפ"ה בניסת ואח"כ באו עדים מיהו פלגא ופלגא הוי. ומדלא אסר להו מדרבנן ע"כ היינו משום דחייש לזילותא דבי דינא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ודוק היטב:

רש"י על יבמות פ״ח ע״א:י״ג » « רש"י על יבמות פ״ח ע״ב:ד׳